Marianne Eigenheer, Barnaby Drabble, Dorothee Richter (eds.), Curating Critique, Frankfurt am Main: Revolver, 2007, reissued as On-Curating 9, 2011

מהי ביקורת? מהי מטרתה וכיצד משתמשים בה, ובמיוחד ביחס לפרקטיקה אוצרותית? לדידם של הבקיאים בשיח התיאורטי והביקורתי הרווח בטקסטים אוצרותיים בשני העשורים האחרונים, העמדה הביקורתית היא ערך עליון. היא כל כך נפוצה עד שלעתים קרובות איש לא טורח לבחון אותה כלל. יש המוצאים נחמה בשיח זה, במילות הקוד שמסמנות השתייכות לקהילה בעלת רעיונות משותפים, בעוד עבור אחרים הביקורתיות מתאפיינת בקוצר ראייה מחניק שיש בו יותר רהב מפוליטיקה.

תוך כדי כתיבתו של מאמר זה הופיעו עוד ועוד מאמרים וסקירות על המהדורות האחרונות של דוקומנטה והביאנלה של ונציה, וברור למדי שהיחס בין פרקטיקה אוצרותית וביקורת הוא בעייתי ולא פתור. רבים תפשו את המצגים הפוליטיים של דוקומנטה 14 כריקניים ואפילו כמחזקים את אי-שוויון הכוחות בין גרמניה ליוון, זה שנגדו ביקשה התערוכה להתריס.

largepreview2.png

כריכת הספר Curating Critique, Frankfurt am Main: Revolver, 2007

יצא מחדש כגליון 9 של כתב העת On-Curating, 2011

אוצרות ביקורתית הוא אוסף של מאמרים שפורסם לראשונה בשנת 2007 ושנית בשנת 2011 כגיליון של כתב העת On-curating, שהתמקד בנקודות המפגש בין אוצרות וביקורת. את הרעיון לגיליון, שערכה מריאן אייגנהר (Eigenheer), הגו ברנבי דראבל (Drabble) ודורותֶה ריכטר (Richter). דראבל וריכטר מצטטים בהקדמה את הגדרתה של אירית רוגוף (Rogoff) למהות הביקורת כנקודת פתיחה להגדרת מטרות הגיליון: "לשקול מחדש את התבנית", כלומר, להעריך מחדש את היחסים בין אמן, אוצר, תערוכה וקהל. בהסתמכם על לואיס אלתוסר (Althusser), הם שואלים כיצד יכולות תערוכות לכונן את הסובייקט הצופה. נקודה זו מעלה סוגיה נוספת, שמאמרים רבים באוצרות ביקורתית חגים סביבה: כיצד תערוכות מתמודדות עם הבעיות המובנות בחברה, ויותר מכך, עם אלו שמובנות במוסדות שבהם התערוכות מוצגות.

דורותֶה ריכטר מצביעה על כך שהמוזיאונים והפרקטיקה האוצרותית הופיעו במקביל לאידיאלים המודרניסטיים לגבי המרחב הציבורי. לדוגמה, בעקבות המהפכה הצרפתית הפך ארמון הלובר (Louvre), ששירת את האצולה, למוזיאון עבור הציבור. שינוי זה של הנמען היווה ביקורת שהופנתה לא רק אל המערכת הפוליטית אלא גם אל ההקשר שבו אמנות נוצרה והוצגה. המצאת המוזיאון הייתה, למעשה, חשיבה מחדש על עצם המבנה בו נחווית האמנות. אך כפי שאנו יודעים היטב, הפצעתם של הדמוקרטיה והמוזיאון לא הייתה חפה ממנגנוני כוח. הקפיטליזם ומדינת הלאום באו חיש מהרה במקומה של האצולה. הסחרת האמנות והתמסדות המוזיאונים גררו אחריהן ביקורת של האמנים כלפי המבנים החדשים. לאורך המאה העשרים, ההיסטוריה של המוזיאונים, האוצרים שפעלו בהם והאמנים שיצרו עבודות לתערוכותיהם הובילו לסדרה של מחוות ביקורתיות, מהאוונגארד אל הניאו-אוונגארד ואל ה"ביקורת המוסדית". הדבר היחיד שהוכיח עמידות כמו זו של מערך הכוחות היה צורות שונות של ביקורת שצצו שוב ושוב כדי לאתגר אותו.

אוצרות ביקורתית נכתב בהקשר של המאה העשרים, בתקופה שבה אנדריאה פרייז'ר (Fraser), אחת מהאמניות הבולטות בתחום הביקורת המוסדית, הצהירה: "האחוזון העליון זה אני" (l’1%, c’est moi). פרייז'ר מראה במאמר זה כיצד עבודות אמנות המכילות ביקורת כלפי הממסד עלולות להיות מנוכסות בקלות בידי הכוחות שאותם הן מבקרות. באופן דומה, מריה לינד (Lind), בראיון לאוצרות ביקורתית, מביעה חשש שתוכניות הפעולה הרדיקליות של מוסדות כמו המוזיאון המודרני בסטוקהולם (Moderna Museet) או הקונסטבראין במינכן שבהנהגתה, או אלה של אוצרים כמו צ'רלס אשה (Esche), אינן יכולות להתקיים בסביבה של כוחות פוליטיים וכלכליים שמתנגדים לרדיקליות. זאת מכיוון שקיימים מבנים חזקים ממוסדות או אוצרים אלה, שהופכים פעולה רדיקלית לנורמלית בכך שהם מקהים את תער הביקורת. האוצרת אוטה מטה באוור (Bauer) גם היא מעלה טיעון זה בראיון עם מריוס בביאס (Babias). באוור מציינת שפרקטיקה ביקורתית יכולה להיות מגויסת לצרכים אידיאולוגיים על ידי כל גוף, כולל הצבא הישראלי, לפי לניתוחו של איל ויצמן, שהראה כיצד נוצל השיח המרחבי העכשווי כדי לקדם את כיבוש פלסטין.

במאמרה המופיע בהמשך הכרך "כלכלות שקריות – עת להערכת מצב", רבקה גורדון נסביט (Nesbitt) שואלת: "למה מכָוונת הביקורת? האם מטרתה לגרום לשינוי או להעלות מודעות?" בשאלה זו היא מתייחסת לסוגיה מרכזית בפרקטיקה האוצרותית שעוסקת בביקורת פוליטית. היא מציינת שפרויקטים רבים של אמנים הקשורים ל"אסתטיקת יחסים" יצרו מצבים שייצגו תופעות חברתיות, אך לא התייחסו מעולם למערכת היחסים המתקיימת בין פרקטיקות אלו ובין שוק האמנות. היא מוסיפה שכדי לטפל בסוגיה מרכזית בייצוג של חברתיות, כמו אי-שוויון בהכנסה, צריך קודם כול להידרש לבעיות שבתוך עולם האמנות. היא מספרת שבסקוטלנד רוב המימון המוקצב לאמנות מגיע אל המוסדות ולא לידי האמנים, ומצטטת סטטיסטיקה שמראה שרוב האמנים אינם מסוגלים להתקיים מאמנותם. נסביט בוחנת תוכנית שאירגנה מריה לינד במוזיאון קונסטבראין שבמינכן, שבחנה התארגנויות עצמיות של קבוצות אמנים כאמצעי ליצירת שינוי בעניין אי-השוויון בהכנסה הטיפוסי לכלכלת עולם האמנות.

בעוד לפנינו קבוצה מכובדת של כותבים שכרוכים יחדיו בכרך מעורר עניין, באוצרות ביקורתית חסר ניתוח רציני של דוגמאות מפרויקטים של אמנים שמתמודדים עם סוגיית החתירה לשינוי ופועלים מעבר לייצוג של חולאים חברתיים כדי להעלות את המודעות לסוגיות חברתיות. שיווק ויראלי של קרי יאנג (Young) בקונסטבראין מינכן ולו היית חי כאן של מרתה רוסלר (Rosler) בקרן דיה (DIA) אמנם הוזכרו שם, אך נעדרו דוגמאות שלדעתי מראות מעבר מהותי יותר מייצוג אל הממשי, כמו פרויקט תאגיד החיים הטובים (.Mejor Vida Corp) של מינרבה קוובס (Cuevas), אשר מספק מוצרים ושירותים ללא תשלום. וכן יש לציין את Project Row Houses של ריק לואו (Lowe) שמספק ומארגן שירותי דיור, חינוך וקהילה חינמיים או מסובסדים. בחינה נרחבת יותר של פרויקטים מעין אלה הייתה יכולה לבסס את הדיון בשאלת ההבדל בין העלאת מודעות לבין יצירת שינוי.

The+Revolution+is+Us+-+Carey+Young.jpg

קרי יאנג, המהפכה היא אנחנו!, 2004

אנימציה דיגיטלית בלופ

© קרי יאנג. באדיבות גלריה פולה קופר, ניו יורק

בעיה נוספת באוצרות ביקורתית היא היעדר ניסיון רציני להגדיר מהי ביקורת. במאמר “Merz-Thinking – Sounding the Documenta Process Between Critique and Spectacle,” מנסה סראט מהרג' (Maharaj) להגדיר ביקורת ביחס למופע הראווה (spectacle). הוא מגדיר מופע ראווה כהתנסות חסרת-דעת של החושים, בעוד ביקורת היא ניתוח דיסקורסיבי קפדני. במאמרו “The Curatorial Function – Organizing the Ex/position” טוען אוליבר מארשט (Marchat) שהביקורת חודרת אל הפרקטיקה האוצרותית כאשר התערוכה הופכת להיות מרחב ציבורי פוליטי. אולם אף לא אחת מההגדרות הללו עוסקת ביחס המשתמע שבין ביקורת לשיפוט.

במאמרה "מהי ביקורת" (2001), ג'ודית באטלר (Butler) מצביעה על "הקבלה מעניינת בין מה שריימונד ויליאמס (Williams) ותאודור אדורנו (Adorno) ביקשו להשיג, בדרכיהם השונות, תחת הכותרת 'עמדה ביקורתית', ובין מה שמישל פוקו (Foucault) ניסה לראות במושג הביקורת"1 לפי ויליאמס, הביקורת אינה צריכה רק למצוא פגמים או לשפוט את האובייקט המבוקר, אלא דווקא להשהות את השיפוט ולהחליפו במערכת ערכים חדשה. אדורנו הולך צעד אחד הלאה באומרו שהסכנה במבקרים שהופכים ביקורת לצורה של שיפוט היא שהם מבדלים את עצמם ואינם מכירים ב"שותפותם לעבירה" באובייקט הביקורת עצמו. פוקו מפתח את הרעיון וטוען שביקורת אינה דבר אחד, אלא היא הטרונומית, כלומר, כפופה למנעד של הגדרות, כולל המסגרת שבתוכה היא פועלת. לדוגמה, ביקורת של מצב חברתי מסוים ממילא תהיה מוגדרת לא רק על ידי מושאה, אלא גם על ידי הסובייקט שמבצע את הביקורת ועל ידי המסגרת שבתוכה הביקורת באה לידי ביטוי. באטלר מתארת את תפישתו של פוקו את הביקורת כמתנגדת לציות לכל סמכות ממשלתית או דתית אך עדיין שואפת לטוהר מידות. להבנתה, הגדרה זו מתייחסת לביקורת ככזו החושפת סמכות בלתי לגיטימית. אך עם זאת, היא שואלת, כיצד יכולה הביקורת לאמץ מערך חדש של פרדיגמות לטוהר מידות בלי שתסתכן ביצירת הגמוניות כמו אלו שהיא מתנגדת להן?

סוגיות אלו מוצאות ביטוי בכמה מהביקורות על הדוקומנטה האחרונה, כגון אלו שנכתבו על ידי ג'.ג'. צ'רלסוורת' (Charlesworth), איליאנה פוקיאנקי (Fokianaki) ויאניס וארופקיס (Varoufakis), או סוזאן פון פלקנהאוזן (von Falkenhausen). אוצר התערוכה, אדם שימצ'יק (Szymczyk), רצה לבקר את יחסי החזק/חלש שבין גרמניה ויוון באמצעות הסטת התערוכה מעיר אחת לאחרת, אך הוא הואשם בשעתוק של שיטות הדיכוי אותן ניסה לתקוף דרך ההסטה. כך נראה שהנושאים הנדונים באוצרות ביקורתית עדיין רלוונטיים אך זקוקים למאמץ קפדני יותר בהגדרת מושגיהם. לא יהיה זה תרגיל תאורטי בלבד אלא מהלך שיאיר את התצורות הממשיות של הביקורת בפרקטיקה האוצרותית.

• 1.
  Judith Butler, "What is Critique? An Essay on Foucault’s Virtue," 2001, in: http://eipcp.net/transversal/0806/butler/en (accesed 20.8.2017)