במסה שכתב לגיליון המיוחד של תוהו, סעדי ניקרו כותב על הנפש והנשימה, על טכנולוגיה, הגירה, ועל יחסים מרחוק. תוך דיון בעבודתם של שני יוצרים ילידי ביירות - המשוררת והאמנית אתל עדנאן והקולנוען אחמד ע'וסיין - הוא כותב על האופן שבו טכנולוגיות עוזרות לנו לנהל מערכות יחסים על פני מרחקים בזמן ובחלל.
ביקור סטודיו שלישי בטור המיוחד של מיכל ב. רון. הפעם, שוב דרך המרשתת, היא פוגשת את ענבל הופמן שאומרת לה: "אני מתכננת פרישה".
ויסאם ג'ובראן מציע קריאה רחבה במפעל החיים האמנותי של האמן הפלסטיני המנוח איימן ספייה. הוא בוחן כיצד גוף האדם הופך לאתר המדבר את שפת החופש, והריקוד מפר את המוּכר בכל פרטיו הנועזים, יורד לעומק סוגיית החופש ומודד את גבולות העצמי והתפרקותו.
תוך כדי המחלוקת הפוליטית החריפה שסובבת את גלריה ברבור בירושלים, ובצל ההחלטה הפוליטית לפנות את הגלריה ממשכנה הנוכחי, לוני מונקה משוחח עם אברהם קריצמן, אמן ואוצר הגלריה, אודות הגלריה כמוסד שמנוהל בידי האמנים, על אוצרות וכתיבה על אמנות ועל החשש שהמאבק הפוליטי יאפיל על הניסיון ליצור אמנות.
"ברוב המקרים זה מסתכם ב'טרוריסט א', טרוריסט ב', טרוריסט ג',' ועבור נשים זה אפילו יותר גרוע." מאט הנסון משוחח עם ד"ר רות פריסילה קירסטיין, מייסדת מיזם המזרח התיכון בקולנוע (MEFI) בניו יורק, על פרקטיקות מפלות וחוסר ייצוג של אמנים ושחקנים יוצאי המזרח התיכון ועל שיטות חדשות, מבוססות-קהילה, שארגון MEFI מציע להתמודדות עם בעיות אלו.
ספרו של דור גז, "אוריינטליזם טרום-ישראלי: דיוקן מצולם" מתמקד בסוגת תצלומים מן העשורים הראשונים של המאה העשרים כמקרה מקומי, ייחודי ומורכב של אוריינטליזם חזותי. חגי אולריך סוקר את הספר ומציע הרחבה של הדיון דרך ערכיה ומאפייניה של אמנות המיצג.
תומס הירשהורן מהרהר על אנדרטת גראמשי, מיצב שהקים בשנת 2013 בלב שיכונים עירוניים בדרום רובע הברונקס בניו יורק. זו הייתה האנדרטה הרביעית והאחרונה בסדרה שהקדיש להוגים חשובים.
